השראה ועיצוב - בלוג כנר על הגג
בתחילת המחזה, מדמה טוביה את חיי היהודים באנטבקה של סוף המאה ה19 כמעין כנר על הגג ”המנסה לאלתר איזו מנגינה פשוטה עריבה - מבלי לאבד את שיווי המשקל ומבלי ליפול ולשבור את הראש“. הוא מוסיף שבזכות המסורת הם שומרים על שיווי המשקל כבר הרבה שנים. למה בעצם כנר? כינור הוא כלי המזוהה מאוד עם התרבות היהודית, הוא חלק חשוב מהרכב כלייזמרים. כדי לנגן על כינור צריך להשתמש בשתי הידיים: יד אחת אוחזת בכלי עצמו והיד השניה מחזיקה את הקשת. אם חלילה יאבד הכנר את שיווי המשקל יאלץ לתמוך או להחזיק איפשהו כדי לא ליפול ואז הלך הכינור והלכה המנגינה. ברגעים ספציפיים במהלך המחזה מופיעה דמותו של הכנר, אלו הרגעים בהם טוביה מדבר עם אלוהים ושואל אותו (ובעיקר את עצמו) שאלות קיומיות. הוא מתלבט בעיקר בנושאים הקשורים לבנותיו ולאהבות שלהן. במחקר אחרי המחזה גיליתי את מקור השם, 2 ציורים של מארק שאגאל הנקראים: "הכנר" ו"הכנר הירוק". ביצירות המדהימות האלו של הצייר היהודי-רוסי-צרפתי נראה כנר יהודי (בציור אחד רואים ממש טלית) מנגן על גג/גגות. אותי משך יותר הכנר הירוק, לא בגלל הצבע של פניו, דווקא בגלל הצבע של הז'קט שלו. הסגול הזה מדהים בעיניי, אבל לא רצינו לעשות אותו ממש כמו בציור וחשבנו על צבע שיסמל לנו את הרגעים בהם הוא מופיע. מעצבת התלבושות שלנו, נטשה מנטל, הציעה שהוא יהיה בצבע כחול כמו השמיים שמתגלים בכל פעם שהוא מופיע. כחלק משבירת המסורת החלטתי ללהק לתפקיד הכנר שחקנית, כאילו טוביה רואה בה את בבואתן של בנותיו. עיצבנו אותה כגבר אבל מתוכו מציצה אישה. כשביימתי את ההצגה הקפדתי על כך שהכנר יצוץ כל פעם במקום אחר, כמו החתול ב"עליסה בארץ הפלאות" וגם קצת כמו אלוהים שנמצא בכל מקום... הוא מופיע מנגן, מאזין, צוחק, רוקד וברגע אחד הוא אפילו יושב עצוב ולא מנגן בכלל. הרגע האהוב עליי הוא כשטוביה עושה את השידוך לביתו צייטל, עם לייזר וולף הקצב, הוא שיכור מיין ומשמחה ומתחיל לרקוד לעצמו ברחוב. לפתע הוא רואה, או מדמיין את הכנר הזה על הגג, והוא מצידו מזמין אותו לרקוד איתו. טוביה מטפס והם רוקדים יחד. הכנר משתעשע איתו כי הוא יודע מה צופן לו העתיד וגורם לו לאבד את שיווי המשקל ואולי אפילו ליפול מהגג
אחד הרגעים הרגעים בהצגה שהיה הכי כיף להתעסק איתם הוא כמובן סצנת החלום. בוקר אחרי שטוביה סיכם עם לייזר וולף, הקצב האלמן, על נישואיו עם ביתו צייטל, היא מתחננת שלא יכריח אותה להתחתן איתו ומוטל מבקש את ידה. טוביה מאשר להם להתחתן ונאלץ להמציא חלום בלהות כדי שאישתו גולדה תסכים. מוטל הוא חייט עני וזה שידוך לא מוצלח, מה גם שהוא נעשה ללא שדכנית שזה דבר לא נהוג על פי המסורת. טוביה בודה סיפור מפורט מאוד: מכרים וידידים נאספים לחתונה, ביניהם אמה של גולדה, סבתא צייטל (שעל שמה נקראת צייטל הבת), היא מברכת את טוביה במזל טוב אבל היא טוענת שהחתן הוא מוטל. טוביה מנסה להסביר לה, לסבתא, שהחתן הוא לייזר וולף אבל היא מתעקשת. הוא אומר לה שכבר הודיעו לשכנים ותקעו כף עם הקצב אבל היא בשלה - החתן הוא מוטל ולא לייזר. אם כל זה לא מספיק בהמשך החלום מופיעה דמותה של פרומה שרה, אישתו הראשונה של לייזר וולף, היא עולה מן המתים גם היא, היא כועסת מאוד שטוביה מכניס את ביתו לביתה, למיטתה ומבטיחה לנקום ולחנוק אותה אם תינשא לליזר. החלטתי להראות את טקס החתונה הזה שעליו מדברת הסבתא בחלקו הראשון של החלום, צייטל בשמלת כלה ומוטל בחליפת חתן והם עומדים ליד הרבי שמקדש אותם. כאשר גולדה מבקשת מטוביה לתקן את הסבתא ולהסביר לה שמדובר בלייזר וולף הוא שולף את לייזר מאחורי המיטה ומציב את לייזר במקום מוטל בתמונת החתונה הזאת. טוביה הוא כמו הבמאי של הנאמבר הזה כי הרי הכל פרי דימיונו. בסופו של החלום מופיעה שוב דמותה של צייטל הבת וכל המכרים המתים שנאספו לחתונה באים לחנוק אותה, כמו שמבטיחה פרומה שרה ולוקחים אותה אל הקבר וזורקים אותה אליו. שתי השראות מרכזיות הנחו אותי בחלום הזה. בחרתי לעצב את קהל החתונה כאנשים מתים שעלו מן הקברים שלהם, כמו סבתא צייטל ופרומה שרה. הלכנו על תלבושות של בני אדם שנרקבו שנים מתחת לאדמה והם באמת עולים מתוך רצפת הבמה. ההשראה הראשונה והבלתי נמנעת היא "טרילר" של מייקל ג'קסון, הקליפ המדהים הזה שהוא יצירה בפני עצמה, ידוע בעיצוב הדמויות המדהים שלו, לקחנו משם השראה גם לעיצוב התלבושות וגם לפיזיות של השחקנים. ההשראה השניה, גם היא מתבקשת מאוד היות ומדובר בחתונת-מתים, היא טים ברטון הגאון ותמונה מסויימת שלו שאני מאוד אוהב. קרן גרנק מעצבת התאורה עשתה את הקסם שלה והנה לפניכם הציור שלו והרגע הזה בהצגה שלנו
סקיצות של נטשה מנטל מעצבת התלבושות - המתים ופרומה שרה
צילומים מתוך ההצגה: יוסי צבקר