על הדרך - בלוג כנר על הגג
על ההצגה “כנר על הגג” שעלתה בבית צבי ב2017
.כשהציעו לי לביים את ”כנר על הגג“ חששתי מאוד
המחזמר הזה, שכתב ג'וסף שטיין עפ"י ספרו של שלום עליכם "טוביה החולב", כתוב כל כך טוב שאסור להתחכם איתו, לא כדאי להעמיס עליו איזו קונספציה מיותרת שתמשוך את תשומת הלב ותפריע לגאונות שלו. מצד שני, רציתי להגיד משהו באמצעותו, המסר שלו חשוב מאוד ומדבר אליי באופן מיוחד. השתתפתי בהפקה של תיאטרון הקאמרי שביים משה קפטן במשך שבע שנים, כך שאני מכיר את המחזה מצויין ועם זאת אני צריך להתנתק מהגרסה ההיא כדי לעשות משהו מקורי שלי. המחזמר מדבר על בעיטה במסורת ופריצת גבולות אבל יותר מחמישים שנה המחזמר רץ בעולם באותה שבלונה. רק לפני שנתיים, בהפקה חדשה בברודווי נעשתה כוריאוגרפיה חדשה של הכוריאוגרף הישראלי חופש שכטר, תוך שמירת אמונים וכבוד לג‘רום רובינס שיצר את המחזמר הזה בשנת 1964. עד לפני שנתיים בכל הפקה בעולם השתמשו בכוריאוגרפיה המקורית של רובינס ע“י ספר הנחיות עם ציורים מדוייקים, ולפעמים ע“י כוריאוגרפים נבחרים שקיבלו אישור מיוחד להעביר וללמד את הכוריאוגרפיה. גם המוסיקאי הישראלי, אורן אלדור, נגע בפעם הראשונה במוסיקה המקורית וכתב מוסיקה חדשה לקטעי הריקוד בהפקה האחרונה בברודווי ויחד עם שכטר הם ניערו את האבק מעל המחזמר הזה. היות ושניהם יוצרים צעירים (וישראלים) הם הביאו משהו חדש ומרענן שפרץ את הדרך בה הוא הוצג עד היום בעולם
אז מה אני רוצה להגיד? על מה המחזמר בעיניי? חשבתי הרבה והגעתי למסקנה שיש מילה אחת דרכה עובר כל מה שיש לי לומר, המילה ”דרך“: ”דרך ארץ“, ”דרך ארץ קדמה לתורה“, ”פריצת דרך“, ”אם הדרך“, ”דרך המלך“ ואפילו ”דרך ללא מוצא“ הם חלק מהביטויים שהתרוצצו בראשי כשקראתי שוב ושוב את המחזה והקשבתי לפזמונים המבריקים שכתב שלדון הרניק ולמוסיקה המרגשת שהלחין ג‘רי בוק. לדעתי, מסורת היא דבר שמשתנה וחייב להשתנות עם הזמן בין דור לדור. דרך החיים משתנה, פער הדורות גדל וכבר לא כל דור צועד בדרך בה הלך הדור הקודם. העולם משתנה בקצב מסחרר וחייבים לזרום עם השינויים ולא להתנגד להם. על זה אני רוצה לדבר. אבל איך מביאים את זה לבמה? איך סוללים דרך ופורצים אותה על במת תיאטרון? מעצבת התפאורה מאיה פלג ואני התחלנו לחפש את הדרך שלנו. ראינו אותה בסרט בכיכובו של חיים טופול האגדי. אגב, כשהייתי ילד ראיתי את ההפקה בהשתתפותו בהיכל התרבות בתל אביב ואני זוכר שהייתי מהופנט ממנו ומההפקה בכלל. אני זוכר חלקי סצנות ושירים בצורה צלולה מאוד גם אחרי 20 שנה
החלטנו לסלול דרך ארוכה על הבמה, ישרה מאוד. ואז חשבנו איך אפשר לשתף את הקהל בדרך הזאת, כדי שיבין שגם הוא סוחב עגלת משא עם עול כבד של מסורת, מכל סוג שהיא. הרי מסורת איננה רק דתית, היא קיימת בכל צורת חיים של כל חברה. החלטנו לסלול דרך שתמשיך לתוך הקהל, היות וההצגה תוצג בתיאטרון רמת גן ובו יש במה פורצת, אנחנו יכולים להמשיך אותה לתוך מדרגות האולם. אותן מדרגות שהקהל ירד בהן כדי להתיישב בכסאות, ירדו ויעלו גם השחקנים. החלטנו ליצור את הדרך מסוג של חול ובכך כבר מהריקוד הראשון הדרך תתחיל להיפרץ ולאבד את צורתה המקורית ותקבל צורה שונה תוך כדי ההצגה ובעצם כל ערב צורה אחרת
בחרנו בכדורי גומי קטנטנים שנצבע אותם בצבע אפור ושאר הבמה תהיה שחורה כדי למרכז את העיניים על הדרך. רעיון נוסף שהיה למאיה המעצבת, הוא ליצור הפרדה בין החברה היהודית באנטבקה לבין הגויים. הוחלט להעלות את הגויים על פודיום כדי לשים אותם מעל היהודים ושיתן קונוטציה של תצפית ושליטה בהם. ולכן הם לרוב יהיו על הפודיום חוץ מבשיר "לחיים" שם נפרצות המעמדות וכולם רוקדים ושרים יחד תודות לאלכוהול... או למשל בסצנה שבה פיידקה הגוי יפרוץ גם הוא את הדרך שלו וכדי להגיע לחווה יצטרך לרדת מהפודיום ולעלות על הדרך שבה היא צועדת. חלקי תפאורה מעטים מאוד יכנסו ויצאו רק כדי לעזור בהמחשת סצנות הפנים, אבל בעיקר הדרך הזאת תשמש אותנו בהרבה סצנות במשמעויות רבות: בסצנת החתונה למשל, היא תשמש בתור השביל המוביל אל החופה ומאוחר יותר היא תהיה גם "גדר ההפרדה" בין הגברים לנשים שכמובן לא יושבים יחד. כשהודל נוסעת אנחנו משתמשים בה כדרך חד-סטרית שאליה טוביה כבר לא יכול ללוות אותה ובה היא צועדת לבדה לעבר ביתה החדש ומשאירה אותו מאחור באנטבקה. ועוד הרבה שימושים אחרים. בקצה הדרך שמנו פיסת שמיים, שתסמל את הרגעים בהם הדרך נפרצת, למשל כשהבנות עוזבות, כשטוביה מהרהר עם אלוהים, כשעוזבים את אנטבקה ועוד. השמיים יוסתרו מאחורי מסך טול ויתגלו לקהל רק ברגעים מסויימים אלו
החלטנו לקשט את מפתח הבמה בשורשים וענפים מסוגננים כדי לתת את אווירת החוץ בסצנות רבות אבל בעיקר כדי לשים תזכורת לשורשי המשפחה והמסורת שהם חזקים, נטועים עמוק וקשה מאוד לעקור אותם. הענפים שמזכירים לנו אילן יוחסין שהוא ערך קדוש במשפחה היהודית. על הבמה יהיו פזורים גם נרות שבת שידלקו ברגעים מסויימים כמו שיר השבת וטקס החתונה, וגם ברגעים סוריאליסטיים יותר כמו החלום
אז הנה תמונה של המקט שלנו (דגם התפאורה) הבסיס של הבסיס, רק עם העגלה עליו. יהיו הרבה הפתעות על הבמה שלא ניתן לראות בתמונה. אני מתרגש לצאת מהשבלונה ולביים הפקה מודרנית, מתוך מחשבה שהמסר הוא לא רק לגבי המסורת היהודית ושאנטבקה יכולה להיות כל מקום בעולם
