סלאם עליכום, בוא תגיד שלום - בלוג רצח

על ההצגה “רצח” מאת חנוך לוין שעלתה ב”בית צבי” ב2018

לפני 20 שנה כשלמדתי בכתה י' בתיכון לאומנויות "תלמה ילין" נשאנו עיניים לשכבת י"ב על כל מה שהם היו, כי הם השמיניסטים האגדיים שלנו. למדנו מהם הכל, החל מאיך להרים הפקה ועד לאיך להיות בני אדם. עד היום אני מחזיק מהם האנשים המיוחדים ביותר שהיכרתי. בין היתר הם גם הגשימו את החלום של כולנו והשתתפו, כתלמידים, בהצגה של תיאטרון הקאמרי - "רצח" של חנוך לוין. ההפקה ההיא, שביים עמרי ניצן, הייתה מופלאה, זכתה בהמון פרסים ועוררה שיח ציבורי שהחל ממחאה ונגמר בשלאגר שכולם רצים לראות ומתרגשים ממנו כל ערב. ראינו את ההצגה ולא האמנו שהם נושמים את אותו אוויר של מירב גרובר ודורכים על אותה במה עם יורם חטב, מכרם חורי, אלון אופיר...  זה כבר היה ממש מוגזם. הם לא עשו הרבה בהצגה, התרוצצו מדי פעם על הבמה ואולי לשניים מהם גם הייתה איזו מילה. ולמרות זאת, הקנאה הייתה בשמיים. עד שיום אחד הציעו לנו להחליף אותם. השמיניסטים, מה לעשות, גדלו והתבגרו וכבר לא התאימו לתפקידי הילדים, הבנות כבר נהיו נשים והבנים גבהו ונהיו גברים. כל כך שמחנו! פעם ראשונה שגיל ההתבגרות היה לצידנו. ואז התחילה התאהבות מטורפת בחנוך לוין. הכרתי את המחזות שלו כמובן, אפילו נבחנתי לתלמה ילין עם מונולוג ממחזה אחר שלו, אבל לשחק במחזה שלו, ולא חשוב מה גודל התפקיד, זה השיא. בבוקר היינו לומדים עליו ובערב משחקים בתאטרון בהצגה שהוא כתב. היינו יושבים על מכונת העשן מחוץ לקוליסה בבית ציוני אמריקה ובכל היכל תרבות בארץ ומסתכלים על מירב גרובר מתכוננת להיכנס לבמה בתפקיד הזונה הכתומה ולא מבינים איך היא עושה את זה. חד פעמית. אלילה. לרגעים גם היינו עוצרים לדבר על תוכן המחזה, אבל ממש לרגעים ספורים. כי מה לנו ולכל זה? אנחנו בני 14, בתיכון לאומנויות, בועת התאטרון תגן עלינו ותשמור עלינו מהסכסוך. מסביבנו אוטובוסים ובתי קפה מתפוצצים

תיאטרון הקאמרי 1997

המחזה מדבר על אכזריות בני האדם ההולכת וגוברת. במערכה הראשונה שלושה חיילים רוצחים ומתעללים בנער ערבי וברגע שמתכוונים לעזוב את המקום מגיע אביו של הנער ודורש מהם תשובות שבמרכזן השאלה "למה". באמצע הדיאלוג נכנס השליח ומבשר שזמן הרצח נגמר ומעכשיו השלום. החיילים מאושרים מאוד אבל לאב זה מאוחר מדי, הוא כבר עמוק בשכול. הוא מוכן לוותר על הכל, רק כדי לדעת מה היו מילותיו האחרונות של בנו. החיילים אינם משתפים פעולה ועוזבים את המקום. המערכה השניה, כמה שנים לאחר מכן, נפתחת עם התעלסות של חתן וכלה בערב כלולותיהם שנפסקת ע"י האב שמגיע לנקום את מות בנו והוא בטוח שהחתן הוא אחד החיילים שרצחו אותו. הוא כל כך כואב וחדור אמונה שלבסוף רוצח את הזוג הצעיר. במערכה השלישית, כמה שנים לאחר מכן, פועל ערבי נקלע לסיטואציה עם שלוש זונות בשעה שלא רחוק משם מתרחש פיגוע והן בטוחות שהוא המחבל ומכות אותו למוות. בסוף המערכה נכנס שוב השליח ומבשר שזמן השקט נגמר ומכריז "אל הנשק". באפילוג, ניגש אחד החיילים, שבינתיים התעוור באחת המלחמות שקרו מאז, לעובר אורח אקראי, הוא בטוח שהוא האב, ומגלה לו את מילותיו האחרונות של הנער, שלא נותנות לו מנוח מאז 

בארצנו הקטנטונת, לא מפסיקים להיתקל בנושא הזה כל הזמן. השנאה, האכזריות רק גדלים מיום ליום ואחרי 20 שנה כבר הגענו לשיא המחזה. בזמנו, עניין טעויות הזיהו היו מאוד "חנוך לויניות" ובגדר סיפור מומצא ולא ממש הגיוני. לפני 3 שנים הלינץ' שהתרחש בתחנה המרכזית בבאר שבע הזכיר לי יותר מדי את הלינץ' בפועל הערבי בסוף המערכה השלישית. גם במחזה, בדיוק כמו במציאות, היה פיגוע ומישהו החליט ש"זה המחבל" ולוקחים את החוק לידיים וגומרים אותו. חף מפשע לחלוטין ואין לו שום יכולת לצאת מהגורל שקבעו לו. הגיע הזמן להעלות את המחזה הזה שוב. הגאונות במחזה הזה שאינו מתעסק בפוליטיקה, יהיו כאלה שיגידו שכן, אבל היות ומדובר במעגל דמים שמי יודע מתי התחיל ומתי יגמר, זה ממש לא משנה, וזה מאוד לא פוליטי. חנוך לוין מתעסק באנשים עצמם, בחיים ובמוות שלהם, בשמחות ובאבל - לא באג'נדה או השקפה פוליטית

דגם של התפאורה
עיצוב: רועי ואטורי

ואז הגיע השחמט. חזרתי לנבור ביצירות המופלאות של לוין ובין היתר הקשבתי לשיר "שחמט" בביצוע חווה אלברשטיין. שיר גאוני עם ביקורת חריפה מאוד, הוא בעצם אומר בדיוק מה שאני רוצה לומר: אין כאן שחור או לבן, מכל צד אתה נראה אחרת ומבחוץ אתה פשוט נראה רע. וזה גם לא משנה באיזה צד אתה, בסוף כולם מפסידים ורק המלך והמלכה, הפוליטיקאים, נשארים לבד על לוח ריק. אז בחרתי לביים סיטואציות ריאליסטיות לחלוטין על לוח שחמט ענק (שעיצב רועי ואטורי) והפכתי את "השליח" לראש ממשלה גינרי, עם נגיעות של הנוכחי והצמדתי לו גם "מלכה" שהיא אשתו שאפילו, בסוף המחזה, לוחשת באוזנו את הקריאה לצאת לקרב. במערכה השלישית, באתר בניה, החלטתי להכניס את שני הפועלים עם "לבנים" והם מנסים לבנות משהו, שגם הוא יהרס בסוף בעקבות הלינץ'. מתכוון לומר שגם אם איזה צד ינסה לבנות משהו, זה יהיה נגדו ובטוח לא יחזיק מעמד או יוביל לשום דבר. כן, המציאות קשה. במרכז הלוח, ניצבת במה קטנה, רעיון שהיה לי עוד לפני השחמט, שיהיה מעין מצבה, או מקום להעלאת קורבנות. החלטנו להושיב את הקהל בשתי פינות, אחת מול השניה, כך שהקהל רואה גם את הקהל מולו. הרעיון היה להשאיר את הצופים חלק מהעניין, רוצה להגיד: זה לא מחזה בדיוני, זה אנחנו ולכולנו יש חלק בזה. התלבושות (שעיצבה זוהר אלמליח) הן ריאליסטיות לחלוטין ואין לדעת מי השחור ומי הלבן, היות ואף אחד לא משחק לפי החוקים 

ההצגה מלווה בשירי-שלום, אבל לא מהסוג הרגיל. בחרתי שירים שעוסקים בשלום הבין-אישי ולא השלום הפוליטי. לדוג', מאוד רציתי לקחת את החיילים לילדים שאמנם נתנו להם נשק ביד והם יודעים בדיוק מה לעשות איתו, אבל לא הכינו אותם להתמודד עם דמעות של אב שכול. מאוד רציתי להוציא את התמימות מבעד לגיבורים במדים. לכן כשפורץ השלום הם קופצים וצוהלים ושרים יחד את שיר הנושא מתוכנית הילדים "פרפר נחמד": "שלום לכם, שלום". רגע אוטופי כזה, שכבר מרגיש לכולנו כמו חזון אחרית הימים. המערכה הראשונה מסתיימת עם האב העומד מעל גופת בנו ומבין שזהו תחילתו של האבל ואומר: "אני שקט ובני שקט, מעכשיו ישרור כאן שקט". הדבר הבא שקורה במחזה הוא דיאלוג של הילד והילדה בחתונה. החלטתי, כדי להעמיק את הגבול בין היגון והשמחה, לפתוח את המערכה השניה עם ריקוד חתונה שמח (איתי שליו על התנועה) שבו משתתפים כמעט כל הקאסט עם השרשראות הזוהרות, שאין היום חתונה בלעדיהן, לצלילי "סלאם עליכום, בוא תגיד שלום". הופתעתי לגלות ששמו של השיר הוא: "בלב אחד". אנחנו גם נכנסים לאווירת החתונה והסיפור של המערכה השניה אבל גם מקבלים את ההבדל המטורף בין האבל של האחד לעומת שמחתו של האחר. כאשר האב יורה בחתן נשמעים צחוקים וצהלות מכיוון החתונה, גם כדי להדגיש את החיים שממשיכים וברקע נשמע רמיקס של "הבאנו שלום עליכם" עליו מתבצע גם האונס של הכלה. בתחילת המערכה השלישית, על אותו עיקרון מיד לאחר הבכי של האם בסוף המערכה השניה, מתבצע ריקוד עליז של שלושת הזונות, אליהן מצטרף גם הפועל, לצלילי השיר: "אמור שלום" של שוקולד מנטה מסטיק. הוא התאים לי מכמה סיבות; קודם כל הטקסט שלו הוא של אשה הכמהה לגבר ("בוא מיד, תן לי יד, כמעט שלושים שנה אני לבד") וגם בגלל שהן שלוש ושהקהל יחליט מי המנטה מי המסטיק, מי השוקולד... אבל הכי חשוב, הוא צעד קטן שמתחיל ב"שלום" פשוט. כשנגמר הלינץ' והקצין סיים לתחקר את הזונה למה עשתה זאת, היא עונה לו "אמהות יוכלו לישון בשקט", אז הילדה מתחילה לסדר את הבלאגן שעשו ודבר ראשון מרימה את ה"סכין" לצלילי "רציתי שתדע" של עוזי חיטמן מנוגן באקורדיון שזורק אותי לגן, והחלק שבחרנו לנגן מתוך השיר הוא: "וכשהתעוררתי נזכרתי בחלום / ויצאתי לחפש מעט שלום / ולא היה מלאך ולא היה שלום / הוא את הבשורה לקח ואני עם החלום". שוב עניין הילדים ואובדן התמימות. בסוף ההצגה הקהל יוצא החוצה לצלילי "שלום היא מילה שימושית" בביצוע מיכל ינאי שעם כל זה שהוא שיר ילדים, הוא מדבר בול על מה שאני רוצה לדבר, וכמו אצל חנוך לוין החלטתי לסיים את הזוועות בשיר ילדים עליז. בין המערכות יש סאונד של שאלטר (רעיון של ניר לוגסי, העורך המוסיקלי) שבעצם שם קאט על ההתרחשות ומרמז על זה שאנחנו מניחים לה כרגע וקופצים קדימה כמה שנים אבל היא ממש לא הסתיימה כאן. מעין קאט ל... השאלטר הזה מאפשר לנו גם לעשות בלאק תאורה ובחושך לפנות את הבמה ולהכין אותה למערכה הבאה. בתוך הסצנות עצמן ניר הכין ביט שחוזר על עצמו אבל גדל באינטנסיביות שלו בין המערכות כמו האכזריות שמתעצמת. יש גם מוסיקה חיה בהצגה, אותה הלחינה נוי קלימן, השיר של הכלה על הלשון, שמלווה ע"י יוקליילי, מעיף אותי להוואי, אולי לירח דבש שצפוי להם, ואותם צלילים חוזרים גם בשיר הפרידה של החתן מהכלה שאותו דווקא החלטנו לעשות כדיקלום ולא מולחן. במערכה השלישית כאשר הפועל והזונה מתכוננים לחגיגה שלהם הם מלווים בצלילי דרבוקה כדי להעצים את ההתרגשות של הפועל מהערב המיוחד והמאושר שנפל עליו

צילומים: יוסי צבקר

התאורה שעיצבה קרן גרנק, גם היא מאוד מנימליסטית. בעצם בחרנו צבע שולט לכל מערכה. וכך המשבצות הלבנות בלוח השחמט מקבלות כל פעם צבע שונה. במערכה הראשונה הלכנו על ירוק כהה שמזכיר קצת משקפת ראיית לילה, מתכתב עם המדים, מאוד אפל. במערכה השניה הכחול בולט מאוד, בגלל הלילה, הים והשמיים וברגעים כמו ריקוד החתונה, שיר הכלה והחתן נוספים פנסים ורודים קטנים שנות טאץ' רומנטי לכל הסיפור. במערכה השלישית אנחנו מתחילים מכתום שמסמל את שעת הצהריים, החום, החול מעבודות הבניין וגם מתכתב עם הזונה הכתומה מובילת הלינץ'. עם התקדמות המערכה הכתום הופך לאט לאט לאדום עד לאדום מוחלט בלינץ'. ישנם רגעים ספציפיים בתוך המערכות שזוכים להתייחסות שונה: כמו למשל כניסות ראש הממשלה (השליח) ואישתו, בהם הבמה נצבעת כולה בלבן חגיגי. או למשל, במערכה השלישית, במונולוג השכן הדורש שקט ומפנטז על שיעמום שוויצרי, הכתום-אדום הופך לתכלת פסטורלי, כאילו אנחנו צוללים לתוך מחשבותיו. מעבר לצבעים יש שני פנסים בגובה ראש השחקנים, בשתי הפינות הנגדיות לקהל. הם יוצרים מעין מסדרון אור, שמאיר כל פעם את השחקנים וההתרחשות מזווית אחרת בהתאם לתנועה שלהם בחלל. רוצה להגיד: יש שני צדדים להסתכל על הסיטואציה. כשבנינו את התאורה היינו צריכים בכל קיו לשבת ולהסתכל על הבמה משני קצוות האולם כדי לוודא שהתוצאה מוצאת חן בעינינו משני הצדדים. יש רגעים מסויימים שהקהל שיושב בפינה אחת מקבל תמונה אחרת לגמרי מהקהל שיושב בפינה הנגדית

העבודה עם השחקנים הייתה מאוד מיוחדת הפעם. מההתחלה הכרזתי שאני רוצה עבודה משותפת. בתור קדם הפקה, עשינו מחקר על מקרי רצח. כל שחקן בחר סיפור שהוא התחבר אליו וניסינו להבין איך בן אדם מגיע למצב כזה. בכל הסיפורים מצאנו רקע אישי והבנו ששם הכל מתחיל. בגלל שהדמויות במחזה מאוד אפיזודיות ואנחנו לא מקבלים הרבה מידע מהמחזאי על ההיסטוריה שלהן, נאלצנו להמציא. מאוד נהננו מזה. למשל, כדי להצדיק לשחקנים את הרצח שאיתו נפתחת ההצגה, היינו חייבים להחליט מה בדיוק עשה הנער הערבי ומשם להוסיף את "להט המאבק" שעליו מדבר המחזאי. או למשל, כשהאב נכנס במערכה השניה לנקום, היינו צריכים להמציא מה קרה לו בשנים שחלפו מאז שרצחו את בנו. באחת השיחות שלי עם סולימאן שמשחק את האב, דיברנו על שורה שלו שמספרת על אשתו, ניסינו להמציא מה קרה לה. הוא אומר: "פעם, זה היה מזמן, הולדתי לה ילד. היא הייתה עירומה, היא שכבה כמוך" וזהו. הצעתי לסולימאן שהיא מתה מצער והוא נותר בודד ללא בנו וללא אשתו. הוא טען שיותר יפעיל אותו אם היא השתגעה, לא מתפקדת והוא צריך לסעוד אותה. הוא טען שזה יעזור לו הרבה יותר מאשר מוות. כמובן שהלכנו על זה וזאת ההצדקה שלו למצב בו הוא נמצא, למה הוא מדבר עליה ולמה הוא כמהה כל כך למגע אשה. דוגמה נוספת היא הזונה הכתומה של נוי קלימן. היא החליטה לקחת את גילה גולדשטיין ז"ל כהשראה. גילה הייתה אחת הטראנסיות הראשונות בישראל. וגם הייתה זונה. היא דיברה על זה בחופשיות רבה. נוי לקחה את ההתנהגות שלה, המבטא שלה, את הסיגריה ביד אחת וקופסת הסיגריות ביד השניה ואפילו את הריקוד היא ביססה מתנועות שלה בעקבות מחקר מקיף עליה. זה מאוד מיוחד כי אף אחד לא ידע את מקור ההשראה כי בסופו של דבר הכל עובר דרך הפילטרים של נוי והבחירות שלה לגבי הדמות הזאת, אבל היה מאוד מעניין לראות איך היא לוקחת דברים מאשה קיימת ויוצקת אותם לתוך דמות בידיונית. באונס למשל טיפלנו בזהירות רבה. עשינו אותו צעד צעד, טכני מאוד, תוך כדי שאנחנו שומרים על הגבולות של שני השחקנים. לסולימאן היה לא פחות קשה מלספיר (שמשחקת את הכלה). היה צריך להוציא לו מהראש שהוא אונס אותה כי הוא רוצה לפגוע בה. הוא עושה זאת כי הוא כועס על העולם ורוצה לפגוע בעולם. מצד שני היינו צריכים לבחור בפינצטה את התגובות של ספיר בזמן האקט. בהתחלה היא צרחה ובכתה ואי אפשר היה להסתכל על זה. ברגע שקהל לא מסוגל לסבול את מה שהוא רואה, העבודה שלנו נכשלת. לכן בזמן הראנים, בחרנו את התגובות המדוייקות שיעשו את האימפקט הנכון ועם זאת לא יהיו קשות מדי לצופה וינתקו אותו מעולם המחזה 

בשיר "שחמט" שסוגר את ההצגה, רציתי להפוך את הפודיום המרכזי לאנדרטה, קבר אישי של יקיר של כל אחד אבל יוצא מזה שהוא בנוסף גם קבר אחים גדול. רציתי להכניס את השחקנים לבמה וחשבתי שכל אחד יניח פרח ויתייחד לכמה דקות. כשסיפרתי לשחקנים את הרעיון שיתפתי אותם גם בהסתייגות שלי שלהניח פרח נראה לי קיטשי מדי ושאני מחפש משהו דומה. זיו, שמשחק את החייל הסמוק, הציע שהיות והבמה כבר מלאה בלבנים שפזורות אחרי הלינץ' אולי כל אחד יקח לבנה ויניח כמו שמניחים אבן על קבר. כולנו הרגשנו שזה הדבר הנכון. ואז הרווחנו שהלבנים שהיו כלי נשק הן עכשיו סימן זיכרון לכבוד המת. בסופו של הטקס הזה השחקנים עוזבים אט אט את לוח השחמט הגדול ואנחנו נשארים רק עם המלך והמלכה על הלוח הריק. באחת החזרות הם היו נראים לי נינוחים מדי, או משתתפים מדי, אז אמרתי להם - תתחילו לרקוד... אני מקווה שחנוך לוין היה מסכים 

צילום ועריכת הטריילר: מתן בן שימול